ניתוח מאמר: קהילות מוזיקליות: חשיבה מחודשת על הקולקטיב במוזיקה

סיכום המאמר

המאמר "Musical Communities: Rethinking the Collective in Music" מאת קיי קאופמן שלמיי בוחן מחדש את מושג הקהילה בהקשר מוזיקלי תוך הצגת ביקורת על השימוש הרווח אך הבלתי מדויק במונח "קהילה" במחקר המוזיקולוגי. במבוא המאמר נפרשת הבעיה – אף על פי שמושג הקהילה מרכזי במחקרים מוזיקליים רבים, קיימת הימנעות מהגדרתו המדויקת או נטייה להחליפו במונחים חלופיים. המחברת מציעה לבחון את המושג מחדש, בהתבסס על מחקריה בקהילת המהגרים האתיופיים בארצות הברית. ברקע התיאורטי נידונים הגדרות שונות של "קהילה", השפעת התאוריות של אנדרסון על "קהילות מדומיינות", כהן על "קהילה כסמל", והובסבאום וריינג'ר על "המצאת מסורת". שלמיי בוחנת מונחים חלופיים כמו תת-תרבות, עולמות אמנות, סצנות מוזיקה ו"נתיבים מוזיקליים", אך מצביעה על מגבלותיהם בהבנת התהליכים החברתיים שדרכם מוזיקה יוצרת קולקטיב. בחלק של שיטת המחקר היא מתארת מחקר אתנוגרפי בקהילת המהגרים האתיופיים בוושינגטון, שבמהלכו נאספו ראיונות, תיעוד ביצועים חיים וחומרים ארכיוניים. הממצאים מצביעים על כך שמוזיקה ממלאת תפקיד פעיל ביצירת תחושת שייכות, תחזוק זהות אתנית ודחיית מודלים קיימים של קהילה. בדיון המאמר מציע להבחין בין שלושה תהליכים: קהילות של מוצא (descent), שנוצרות סביב שורשים אתניים או דתיים; קהילות של התנגדות (dissent), שנוצרות כתוצאה מדחייה או ניתוק מהמסורת; וקהילות של זיקה (affinity), שמבוססות על חוויות וערכים משותפים. לסיום, שלמיי קוראת להחזיר את המושג "קהילה" לדיון האקדמי אך להגדירו במונחים דינמיים, פתוחים ורב-שכבתיים, שמכירים בכוח היוצר של מוזיקה ובמורכבות החברתית שבה היא פועלת.

ניתוח המאמר

1. ניתוח פורמלי של המאמר

א. נושא המאמר

המאמר עוסק בבחינה מחודשת של מושג "קהילה" בהקשרים מוזיקליים, תוך ניתוח האופן שבו מוזיקה יוצרת, מבנה ומשמרת קולקטיביים חברתיים. המחברת מבקשת להבין כיצד ניתן להגדיר קהילה מוזיקלית בתנאים משתנים של גלובליזציה, הגירה וזהויות מתחלפות.

ב. שאלת המחקר

כיצד ניתן להגדיר את מושג "קהילה מוזיקלית" בעידן שבו המונח "קהילה" נעשה רב-משמעי ולעיתים בעייתי, ומה תפקיד המוזיקה ביצירת קשרים קולקטיביים חברתיים במצבים של שינוי, הגירה ופירוק קהילתי?

ג. שיטת המחקר

המאמר נשען על שילוב של סקירה תיאורטית נרחבת ממספר תחומים (מוזיקולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, תיאוריה של תרבות) עם מחקר אתנוגרפי איכותני, הכולל ראיונות, תיעוד פעילות מוזיקלית וניתוח מקרים בקהילת מהגרים אתיופים בארצות הברית, בעיקר בוושינגטון די.סי.

ד. משתני המחקר

זהו מחקר איכותני תאורטי ואינו בוחן משתנים כמותיים מובהקים. עם זאת, ניתן להצביע על מרכיבים מושגיים:

• "משתנה תלוי": התהוותה של "קהילה מוזיקלית" (האם וכיצד היא נוצרת, נשמרת או מתפרקת).

• "משתנים בלתי תלויים": תהליכים חברתיים כמו מוצא (descent), התנגדות (dissent), וזיקה (affinity); הגירה; שינוי פוליטי; טכנולוגיה.

• משתנים מתערבים/מתווכים: תפקיד המוזיקה כמתווך בין היחיד לקולקטיב, מדיה טכנולוגית, דת, מסורת.

ה. אוכלוסייה ומקרה המחקר

המחקר האתנוגרפי מתמקד בקהילת המהגרים האתיופיים בארצות הברית, בעיקר בוושינגטון די.סי., ובתוך כך בביטויים מוזיקליים בקהילות דתיות וחילוניות, עם דגש על מסורות של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית.

ו. ממצאי המחקר

• המוזיקה ממלאת תפקיד מרכזי ביצירת תחושת שייכות וזהות קולקטיבית, במיוחד בקרב מהגרים שאיבדו את סביבת המוצא.

• קהילות מוזיקליות לא חייבות להיות מקומיות או יציבות, אלא הן גמישות, משתנות, ולעיתים מדומיינות או וירטואליות.

• שלמיי מציעה חלוקה חדשה לקטגוריות של היווצרות קהילות מוזיקליות: קהילות מוצא (descent), קהילות של התנגדות (dissent), וקהילות של זיקה (affinity).

ז. מסקנות החוקרת

• יש להחזיר את המושג "קהילה" לדיון המחקרי, תוך הבנה מחודשת, דינמית ולא מקובעת שלו.

• מוזיקה היא לא רק ביטוי של קהילה, אלא גם תהליך שמייצר קהילה.

• גישות מסורתיות אינן מספיקות להבנת המורכבות הנוכחית של קהילות מוזיקליות בעידן של הגירה, גלובליזציה וטכנולוגיה.

ח. האם המאמר עונה על שאלת המחקר?

כן. שלמיי מציעה הגדרה מחודשת ומעמיקה למושג "קהילה מוזיקלית", מראה כיצד המוזיקה פועלת ככלי לבניית קהילות, ומביאה דוגמאות תיאורטיות ואתנוגרפיות שממחישות את טענותיה. המענה לשאלה ניתן הן באמצעות ניתוח תיאורטי מקיף והן באמצעות דוגמאות מהשטח.

2. ביקורת על המאמר

נקודות חוזק:

• רב-תחומיות: המאמר משלב תובנות ממוזיקולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ותיאוריה ביקורתית, ומספק מסגרת בין-תחומית עשירה.

• עומק תאורטי: המחברת סוקרת מגוון רחב של מקורות תיאורטיים – מאנדרסון וחובסבאום ועד סלבין, סטרו ופיניגן.

• שיטה אתנוגרפית: המחקר האיכותני בקהילת המהגרים האתיופית מספק נתונים עשירים מהשטח ומוסיף נדבך אמפירי לתיאוריה.

• תרומה תאורטית מקורית: ההצעה לחלוקה ל-descent, dissent ו-affinity היא חידוש משמעותי ומועיל למושגי היסוד בתחום.

נקודות חולשה:

• שאלת המחקר לא מנוסחת במפורש בתחילת המאמר אלא משתמעת מן ההקשר. ניסוח ישיר היה מקל על הקוראים להבין את מטרת המחקר.

• היעדר ניתוח שיטתי של הנתונים – ראיונות ותצפיות מובאים כדוגמאות איכותניות אך לא תמיד מנותחים באופן שיטתי (למשל לפי נושאים או קטגוריות קבועות מראש).

• מגבלות המחקר כמעט לא מצוינות. המחברת לא דנה באופן ישיר במגבלות האפשריות של הכללה מהקהילה האתיופית לקהילות אחרות או במגבלות שיטתיות של המחקר.

התאמה בין חלקי המאמר:

• הרקע התיאורטי תואם היטב לשאלת המחקר, ומציב את הדיון על קרקע יציבה.

• שיטת המחקר מתאימה למחקר איכותני מהסוג המתואר, אך ניתן היה לחזק את מימד ההשוואה או הניתוח השיטתי.

• הממצאים כתובים היטב, משתלבים בדיון עם הרקע התיאורטי, והדיון מציע הכללה תיאורטית משמעותית שמרחיבה את ההבנה של תופעת הקהילות המוזיקליות.

חידוש וחשיבות:

• המאמר מחדש הן ברמה התיאורטית והן ברמה המתודולוגית, בעיקר בהצעת הגדרה מורחבת ל"קהילה מוזיקלית".

• הוא תורם תרומה משמעותית להבנת מוזיקה ככלי חברתי ולא רק תרבותי או אמנותי, ויכול להוות בסיס למחקרים המשכיים על קהילות מוזיקליות בגלות, בתפוצות ובמרחבים דיגיטליים.

3. מיקום המאמר בשיח האקדמי

תרומה לשיח הקיים

המאמר תורם תרומה ייחודית וחדשנית לשיח האקדמי על מוזיקה וקהילה, בכך שהוא מערער על ההנחות המוקדמות שהובילו להגדרת "קהילה" כישות מקומית, הומוגנית ויציבה. שלמיי מציעה ראייה גמישה, תהליכית ומרובדת של קהילות מוזיקליות, שלוקחת בחשבון זהויות ניידות, טראומה קולקטיבית, גלות והגירה, ובכך מרחיבה את גבולות המושג הן תאורטית והן מחקרית. החידוש המשמעותי טמון גם בהצעת מסגרת מושגית חדשה — descent, dissent ו-affinity — להבנת דרכים שונות שבהן מוזיקה יוצרת או מתחזקת קולקטיביות.

מול מי המאמר "מדבר"

המאמר דיאלוגי ומגיב למגוון רחב של חוקרים ותיאוריות:

• בנדיקט אנדרסון — עם מושג "קהילות מדומיינות", שעליו שלמיי בונה ומשכללת את ההבנה שקהילה היא מבנה חווייתי ולא בהכרח מקומי.

• אנתוני כהן — עם תפיסתו של קהילה כסמל או כמבנה סימבולי.

• הובסבאום וריינג'ר — על "המצאת מסורות", כמסגרת להבנת תהליכים של הבניית זהות קולקטיבית.

• תומאס טורינו — שמדגיש את הפוליטיקה של ההשתתפות המוזיקלית ואת התרומה של מופעים מוזיקליים לבניית זהות.

• הווארד בקר ורות פיניגן — על מושגי "עולמות אמנות" ו"נתיבים מוזיקליים", כחלופות מסוימות למושג קהילה.

• ויל סטרו ואחרים — המקדמים את מושג "סצנת המוזיקה" (music scene) כתחליף אפשרי לקהילה, אך שלמיי מבקרת את הרדידות ההיסטורית של המושג הזה.

האם הוא מייצג מגמה רחבה יותר

בהחלט. המאמר משתלב במגמות עכשוויות במדעי הרוח והחברה, הכוללות:

• רב-תחומיות מתודולוגית — שילוב בין מחקר תיאורטי לבין מחקר אתנוגרפי מעמיק.

• תנועה לעבר ניתוח קהילות ניידות, דיאספוריות ווירטואליות — במקום קהילות מקומיות וסטטיות.

• התרחקות מהתמקדות רק בתרבות גבוהה או באמנות "קלאסית" לעבר עיסוק בחיי היום-יום, בהגירה, בזהות קולקטיבית ובמוזיקה של קבוצות מודרות.

• שימוש במסגרת מושגית גמישה ולא היררכית, מתוך גישה פוסט-מודרנית ורגישה תרבותית.

המגמה הכללית היא הרחבת ההבנה של תרבות מוזיקלית ככלי לניתוח מערכות חברתיות משתנות — מה שממקם את המאמר בקדמת השיח האקדמי הביקורתי על מוזיקה וחברה.

4. הקשרים תרבותיים, חברתיים והיסטוריים

תנאים והקשרים בהם נכתב המאמר

המאמר פורסם ב־2011 אך מבוסס על עשור של עבודת שטח, הוראה וחשיבה, שהחלו כבר בשנות ה־2000. התקופה מאופיינת באירועים גלובליים המשפיעים על הגירה, זהות, ושיח על רב-תרבותיות — במיוחד בעקבות מתקפות ה-11 בספטמבר, עליית הגלובליזציה והדיון הגובר בזהויות נזילות, שייכות אתנית וגולה. כל אלה מעצבים את גישתה של שלמיי לקהילות לא כקבועות או נבדלות אלא כמעין רשתות ניידות ודינמיות.

השתקפות השיח הציבורי בתקופה

בתקופה זו יש עיסוק גובר בשאלות של זהות, גזע, דת וגלות — במיוחד בארצות הברית, שבה מתגבשות קהילות דיאספוריות רבות. המאמר מתכתב עם השיח הציבורי על רב-תרבותיות, פלורליזם, ואף עם תהליכים של פרגמנטציה חברתית וזהותית. הוא גם משקף התפתחות בשיח של "חקר הקול" — ראיית מוזיקה לא רק כתוצר אסתטי, אלא כפעולה חברתית, פוליטית ורגשית.

הטיות תרבותיות או אידיאולוגיות

• הטיה פרו-פלורליסטית — המחברת דוגלת בגישה פלורליסטית שמעדיפה ניתוח של גמישות והטרוגניות על פני הומוגניות תרבותית. היא מערערת על מודלים מהותניים של קהילה.

• רגישות להגירה וגלות — התמקדות בקהילה האתיופית מהדהדת עניין אישי, אתנוגרפי ופוליטי בשאלות של זהות וניתוק מהמרחב המקומי.

• עמדה פוסט-מהותנית — שלמיי מבקרת במרומז נטיות ל-essentialism (הנחות קבועות על תרבות או קהילה) ונוקטת בגישה פתוחה, מתפתחת וקשובה להקשרים.

מה ניתן ללמוד מכך?

המאמר מדגים כיצד אקדמיה יכולה לשקף תהליכים גלובליים רחבים דרך פריזמה מוזיקלית, ולהציע מודלים חדשים להבנת חברה וזהות. ההטיות הן חלק בלתי נפרד מהמסר: החתירה לפרש את המוזיקה לא רק כתוצר תרבותי, אלא ככלי פעיל ליצירת קשרים חברתיים, לפתרון קונפליקטים ולבנייה מחודשת של קולקטיבים, בעיקר בקרב מהגרים ומיעוטים.

5. מה לא נאמר במאמר – הנחות, חסרונות ושתיקות

לצד העושר התיאורטי והאתנוגרפי שמציעה שלמיי, המאמר גם משאיר אזורים של שתיקה, שדרכם ניתן ללמוד על מגבלותיו. בראש ובראשונה, המאמר אינו בוחן לעומק את מקומם של יחסי כוח בתוך הקהילות המוזיקליות עצמן. אם אכן קהילה היא תהליך מתהווה ודינמי, כפי ששלמיי טוענת, יש לשאול מי מכתיב את התנאים לקיומה, מי מקבל לגיטימציה להשתייך לה, ומי נדחק החוצה — שאלות של היררכיה, מעמד, מגדר או גיל כמעט ואינן נדונות. גם בתוך הקהילה האתיופית שהיא חוקרת, אין התייחסות למתחים פנימיים אפשריים, לשונות בין דתיים לחילוניים, בין צעירים לדור הוותיק, או בין מגדרים שונים.

כמו כן, המאמר ממעט לעסוק בהיבטים מגדריים. נשים, למשל, כמעט אינן מופיעות בדוגמאות האתנוגרפיות, ולא מתקיים דיון מפורש במקומן בקהילות מוזיקליות – למרות שזהו ממד קריטי להבנת תהליכי שייכות וייצוג. מעבר לכך, המחקר אינו בוחן את ההשפעה של מגמות קפיטליסטיות או מסחריות על היווצרות קהילות מוזיקליות. כיום, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות והפלטפורמות הדיגיטליות, מוזיקה אינה מתקיימת רק במרחב קהילתי "אורגני" אלא גם בשוק גלובלי הנשלט על ידי תאגידים. השפעה זו כמעט ואינה נדונה.

גם מושג האותנטיות — מושג טעון במיוחד בדיונים על מוזיקה מהגרים או מוזיקה אתנית — זוכה להתייחסות מרומזת אך לא נבחן לעומק. שלמיי מתייחסת לקהילות כמעשה של יצירה מתמשכת, אך אינה שואלת מתי ואיך קהילה תובעת "אותנטיות" ממוזיקאים, או כיצד מתקבלות חריגות מהנורמות התרבותיות המוזיקליות. הנחה מובלעת נוספת היא שקהילה היא בהכרח דבר חיובי או מעצים, מבלי לדון באפשרות של קהילות מדירות, סגורות או מדכאות. שאלות אלו נותרות פתוחות.

6. דיאלוג עם המחברת – שיחה פתוחה עם שלמיי

קיי שלמיי היקרה, ראשית ברצוני להודות לך על מאמר חשוב, עשיר ורגיש, שמציע קריאה מחודשת, לא מובנת מאליה, למושג שהפך לשגור ולעיתים אף שחוק: "קהילה מוזיקלית". התרשמתי מהאופן שבו הצלחת לשזור בין תיאוריה רחבה למחקר שדה קונקרטי, ובמיוחד מהצעתך להבחין בין descent, dissent ו-affinity כמודלים להבנת קולקטיב מוזיקלי. עם זאת, הייתי שמח לשוחח איתך על כמה היבטים שלא עלו במפורש.

ראשית, אשאל: כיצד את רואה את מקומם של יחסי כוח בתוך הקהילות שאת מתארת? האם המוזיקה אינה רק מבנה קהילתי אלא גם זירה של שליטה או דיכוי? האם בתוך הקהילה האתיופית ישנם פערים מגדריים, דוריים, או מעמדיים שמוזיקה מחזקת או מפרקת? כמו כן, איך את תופסת את מקומן של נשים בפרקטיקות המוזיקליות שאת מתארת? האם ההשתתפות המוזיקלית שווה לכולן?

הייתי גם שואל כיצד את מתמודדת עם שאלת האותנטיות, מונח נפיץ אך רלוונטי, בקהילות מוזיקליות שמבקשות לשמר מסורת אך חיות בתוך עולם משתנה. מה קורה כאשר מוזיקאי מהגר בוחר לעדכן או לשבור מוסכמות מוזיקליות "מסורתיות"? האם הוא עדיין נחשב לחלק מהקהילה, או שמא הוא נדחק החוצה?

אני מסכים איתך שמושג הקהילה ראוי לבחינה מחודשת, אך מציע לקחת בחשבון גם את צִלה של הקהילה – את הפוטנציאל ההיררכי, הלא שוויוני או המדיר שבה. הייתי ממשיך את המחקר שלך בכיוונים אלה, ואולי מוסיף גם מחקר השוואתי בין קהילות מוזיקליות של מהגרים ממדינות שונות, או ניתוח של קהילות מוזיקליות וירטואליות בעידן הרשתות החברתיות, שבהן שייכות נוצרת דרך אלגוריתמים, לייקים ופלטפורמות גלובליות.

7. חיבורים מקוריים ופרשנויות

הקריאה במאמרה של שלמיי על קהילות מוזיקליות העלתה בזיכרוני את הסדרה התיעודית "One Day at Disney" של דיסני פלוס, ובפרט פרק העוסק במנצח של מקהלת דיסני וורלד, שבו מתוארת באופן אינטימי השפעת המוזיקה על תחושת השייכות של משתתפיה. מדובר בעובדים מכל רחבי הפארק שמצאו עצמם, דרך מוזיקה, הופכים לקהילה שמתקיימת מעבר לגבולות התעסוקה הפורמליים. המקהלה מחברת בין אנשים בני תרבויות, גילאים ומקצועות שונים, ובאופן לא מוצהר אך עוצמתי, מציעה מסגרת של "affinity" בדיוק כפי ששלמיי מתארת – חיבור רגשי וערכי סביב פעולה מוזיקלית משותפת. המקהלה הזו אינה מבוססת על מוצא משותף (descent) או על התנגדות פוליטית (dissent), אלא על הרצון לשיר ביחד – זיקה מוזיקלית שמעצבת קולקטיב רגעי אך משמעותי. הקבלה זו ממחישה כיצד התיאוריה של שלמיי רלוונטית גם להקשרים מודרניים מאוד, תאגידיים לכאורה, אך כאלה שבאופן פרדוקסלי מצמיחים גם רגעים אותנטיים של קהילתיות דרך מוזיקה.

8. ההשלכות של המאמר

למאמר יש משמעות רחבה החורגת מגבולות הדיון האקדמי הצר. ראשית, הוא מעורר מחשבה על דרכי פעולה מעשיות בתחום התרבות והחינוך. אם מוזיקה אכן יכולה ליצור קהילות גמישות, זמניות או ניידות – הרי שניתן להשתמש בה ככלי לחיזוק שייכות במרחבים של ניתוק: בבתי ספר עם תלמידים מרקעים מגוונים, בקרב אוכלוסיות מהגרות, בעבודה קהילתית עם פליטים. יתרה מכך, המסגרת המושגית שמציעה שלמיי יכולה לשמש מורי מוזיקה, מתכנני תרבות ואף קובעי מדיניות בשדה הציבורי, כדי להבין טוב יותר כיצד לתמוך בפרויקטים תרבותיים שלא נמדדים רק לפי הצלחה אמנותית, אלא לפי הפוטנציאל שלהם לחולל חיבורים אנושיים.

במובן הערכי, המאמר מציב את המוזיקה לא רק כתוצר אמנותי, אלא כפעולה מוסרית – יצירת הקשבה, מרחב משותף, דיאלוג וזהות. הוא עשוי להשפיע על חוקרים עתידיים במוזיקולוגיה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה שיבקשו לחקור מוזיקה לא כ"מה" אלא כ"איך": איך מוזיקה פועלת, איך היא יוצרת, איך היא מחוללת שינוי חברתי. בנוסף, במישור הציבורי הרחב יותר, הוא עשוי לתרום להרחבת התודעה באשר לתפקיד המרכזי של אמנות ומוזיקה ביצירת קהילתיות דווקא בתקופות של משבר, ניכור או הגירה.

9. דעה אישית על המאמר

המאמר ריגש אותי. הוא אינו עוסק רק במוזיקה או בקהילה, אלא באופן שבו בני אדם נאחזים במה שמחבר ביניהם, דווקא כשהמציאות מפוררת את המסגרות המסורתיות של שייכות. שלמיי מצליחה לגעת בלב סוגיות מורכבות – זהות, זיכרון, בית, אמונה – מבלי להיכנס לפאתוס או להכללות. אהבתי במיוחד את ההצעה שלה לראות קהילה לא כמהות קבועה אלא כתהליך – מושג שחוזר שוב ושוב גם בתחומי ידע אחרים שאני מתעניין בהם, כמו חינוך ופילוסופיה של העצמי. הרגשתי שהמאמר מצליח לנסח באופן בהיר ועמוק תחושות שעד כה היו לי מעורפלות: מדוע מוזיקה מרגשת לא רק ברמה האסתטית, אלא גם בגלל התחושה של להיות חלק ממשהו גדול יותר, ולו גם לרגע.

עם זאת, גם הרגשתי שיש פתח להעמקה – במיוחד בהיבטים מגדריים ובביקורת הכוח בתוך קהילות. אולי כי כאדם שמאמין גם בביקורת לצד הזדהות, ציפיתי שתעלה גם המורכבות של קהילה כמנגנון שאינו תמיד כוללני או חיובי. ועדיין, התחושה העיקרית לאחר הקריאה היא של השראה. המאמר הזה גרם לי לרצות להאזין – לא רק למוזיקה, אלא לאנשים, לסיפורים שלהם, לדרך שבה הם יוצרים ביחד שייכות דרך צליל.

מקור

Shelemay, K. K. (2011). Musical communities: Rethinking the collective in music. Journal of the American Musicological Society, 64(2), 349-390.