השירה הלירית מרבה לעסוק במתח שבין חוויית היחיד לבין כוחות עמוקים יותר הפועלים עליו, בין אם אלו זיכרונות משפחתיים, תבניות רגשיות מוקדמות או דימויים ארכיטיפיים של ילדות, גוף והורות. בתוך כך, דמות האב או ההורה בכלל משמשת לעיתים קרובות מוקד מרכזי שבו מתלכדים כאב והגנה, פצע וריפוי, זרות ושייכות. השירה מאפשרת להעניק צורה לשכבות חוויה אלו, שאינן ניתנות תמיד לביטוי ישיר, ומציבה את הזהות האישית כתהליך הנרקם מתוך זיכרון גופני ורגשי גם יחד.
בשירתה של ורדה גנוסר מתעצבת תודעה פואטית אינטנסיבית, שבה החוויה האישית נטענת בעוצמה חושית ודימויים גופניים חזקים, ולעיתים אף קמאיים. השירים מציגים עולם שבו הילדות אינה רק תקופה ביוגרפית אלא מרחב מתמשך של עיצוב זהות, שבו דמויות ההורים, ובעיקר דמות האב, פועלות בו זמנית כמקור של פגיעה וכמוקד של תיקון. הדימויים הנעים בין זאבי לפרח, בין גוף פצוע לבין גוף מגונן, יוצרים שפה פואטית שבה הגבולות בין אלימות לרוך, בין חוץ לפנים, מיטשטשים.
מאמר זה יבקש לבחון כיצד מתעצבת הזהות האישית בשירים דרך מפגש עם זיכרון משפחתי וגופני, וכיצד מתפקדים דימויי הגוף וההורות כצירים מרכזיים בארגון החוויה. באמצעות קריאה צמודה בשירים, ננסה לעמוד על האופן שבו השירה של גנוסר מנסחת מחדש את יחסי הילד והאב, לא רק כמערכת ביוגרפית אלא כמבנה עומק נפשי ופואטי, שבו הכאב וההגנה שזורים זה בזה באופן שאינו ניתן להפרדה.
רקע ביוגרפי ותרבותי: בין שירה, אמנות ויוזמה ציבורית ביצירתה של ורדה גנוסר
ורדה גנוסר נולדה בשנת 1943 בתל אביב, וילדותה עברה עליה בין תל אביב ליפו, מרחבים עירוניים בעלי מטען תרבותי והיסטורי מורכב, אשר ניתן לראות את הדהודם גם ביצירתה. את לימודיה התיכוניים עשתה בתיכון א’ לאמנויות בתל אביב, ובהמשך למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שילוב המעיד כבר מראשית דרכה על זיקה כפולה לעולם הרוח ולעולם היצירה האמנותית .
ראשית פרסומה הספרותי הייתה מוקדמת יחסית, כאשר כבר בגיל שמונה עשרה פרסמה שירים בכתב העת "קשת" בעריכתו של אהרן אמיר. מאז המשיכה לפרסם לאורך שנים רבות, וביססה לעצמה מקום בשדה השירה העברית. במהלך הקריירה פרסמה מספר ספרי שירה מרכזיים, ביניהם "שמועות מארץ מרחק", "מגע מקום" ו"צורת האש", שעליו אף זכתה בפרס קוגל לשירה. בהמשך פרסמה גם את "נשימ-מה" ו"צל צופה", וכן יצירות נוספות המשלבות שירה ומסות .
לצד פעילותה כמשוררת, גנוסר פעלה באופן משמעותי גם כעורכת, אוצרת ויזמית תרבות. היא הייתה ממייסדות איגוד כללי של סופרים בישראל, ושימשה במשך שנים כמזכ"ל אגודת הסופרים העברים וכמזכ"ל מרכז פא"ן בישראל. במסגרת זו פעלה לקידום סופרים וליצירת מרחבים ליצירה, בין היתר באמצעות יוזמות של דירות אירוח ליוצרים ברחבי הארץ .
אחד המפעלים המרכזיים בחייה הוא הקמת "משכן האמנים" בהרצליה בשנת 1995, מוסד תרבותי שבו שילבה בין שירה, אמנות פלסטית ופעילות קהילתית. במסגרת פעילות זו אצרה תערוכות רבות, יזמה אירועי תרבות וסימפוזיונים, ופעלה ליצירת דיאלוג בין תחומי אמנות שונים. פעילותה כאוצרת וכיוזמת תרבות מדגישה את אופייה הרב־תחומי ואת תפיסתה את האמנות כמרחב רחב החורג מעבר לגבולות היצירה הספרותית בלבד .
גנוסר הייתה פעילה גם בזירה הבינלאומית, השתתפה בפסטיבלי שירה ברחבי העולם וייצגה את ישראל באירועי תרבות שונים. שיריה תורגמו לשפות אחדות, ובהן אנגלית, צרפתית וערבית, והופיעו באנתולוגיות שונות בארץ ובעולם, דבר המעיד על תפוצה רחבה של יצירתה ועל עניין בינלאומי בה .
במקביל לפעילותה הספרותית והאמנותית, הייתה מעורבת גם ביוזמות חברתיות ותרבותיות, כולל הקמת מסגרות ללימוד יצירתי של מקורות יהודיים ופעילות לקידום דיאלוג בין יהודים לערבים. עיסוקים אלו מצביעים על תפיסה של האמנות ככלי ליצירת חיבור, שיח והבנה בין עולמות שונים, תפיסה המשתקפת גם בשירתה, שבה מתקיימים לעיתים קרובות מפגשים בין רבדים שונים של זהות, זיכרון ומשמעות .
מכלול פעילותה של גנוסר, הכולל כתיבה פואטית, עיסוק באמנות חזותית, יוזמות תרבותיות ומעורבות חברתית, יוצר הקשר רחב להבנת שירתה. השירה שלה אינה מתפתחת רק מתוך חוויה אישית מצומצמת, אלא מתוך שדה עשיר של עיסוק מתמשך בשפה, בדימוי וביחסים בין אדם, מקום ותרבות. בתוך הקשר זה ניתן להבין טוב יותר את עוצמת הדימויים הגופניים, את השילוב בין יסודות קמאיים לבין מודעות תרבותית, ואת האופן שבו חוויות פרטיות מקבלות ממד רחב ומשמעותי ביצירתה.
ילדות כמרחב טרף: בין תמימות ראשונית להתעוררות של חרדה
השיר "זמן זאבי" פותח בפנייה אינטימית, כמעט וידויית, המבקשת לשחזר זמן עבר שאינו מתואר באופן ישיר אלא דרך דימוי מרכזי טעון של "זאבי". כבר בשורות הראשונות נבנה עולם שבו הילדות אינה רק תקופה של תמימות, אלא מרחב ראשוני שבו פועלים כוחות של טרף, איום ותשוקה:
סַפֵּר לִי עוֹד, עַל זְמַן זְאֵבִי
אֵיךְ הוּא מְהַלֵּךְ מַעֲדָנוֹת, מוּכָן
לִבְלוֹעַ בְּקַלּוּת אֶת נֶתַח הַחַיִּים.
הזמן מתואר כישות חיה, כמעט חייתית, הנעה "מעדנות" אך בו זמנית "מוכן לבלוע". השילוב בין עדינות לבין איום מייצר תחושת אי נוחות עמוקה, ומרמז כי כבר בשלב מוקדם של החיים מתקיימת חוויה כפולה של ביטחון וסכנה. "נתח החיים" מדגיש את הפיכת הקיום עצמו לאובייקט שניתן לטריפה, ובכך מצביע על פגיעותה של החוויה האנושית הראשונית.
הפנייה "ספר לי עוד" חוזרת ומעמיקה את הממד של שחזור זיכרון, אך גם של תלות במי שמחזיק בזיכרון זה. הדוברת מבקשת להבין לא רק את הזמן אלא גם את המקום שממנו יצאה, מקום המזוהה עם דמויות הוריות:
עוֹד סַפֵּר, עַל הַמָּקוֹם שֶׁאַתָּה עוֹזֵב,
שֶׁהָיוּ לוֹ פְּנֵי אָב וָאֵם
מַסְתִּירֵי דְּאָגָה.
המקום מקבל "פני אב ואם", כלומר הוא אינו רק מרחב פיזי אלא מרחב רגשי ומשפחתי. עם זאת, הדאגה "מוסתרת", דבר היוצר מתח בין תחושת ההגנה לבין קיומה של חרדה שאינה מדוברת. כבר כאן מתברר כי הבית אינו בהכרח מקום של ביטחון מוחלט, אלא מרחב שבו מתקיימים גם סודות והסתרות.
המעבר אל דמות הילד מחדד את האופן שבו החוויה האישית מתעצבת מתוך אירוע קטן לכאורה, אך טעון במשמעות רגשית:
סַפֵּר לִי עַל הַכְּאֵב
שֶׁל הַיֶּלֶד הַזֶּה, הַהוֹפֵךְ אֶת
קַעֲרַת הַחָלָב עַל פִּיהָ,
הפיכת קערת החלב, פעולה יומיומית ופשוטה, נטענת כאן במשמעות של הפרה, של חציית גבול. החלב, סמל להזנה, לאימהות ולביטחון, נשפך ומתהפך, ובכך מסמן רגע של שבר בתוך הסדר הראשוני. הילד הופך לדמות הפועלת, אך גם לדמות החווה את תוצאות פעולתה.
מיד לאחר מכן מופיעה תגובת החרטה, אך זו מתוארת לא כהכרה מודעת אלא כ"חוק" ראשוני, כמעט גופני:
וּבְשִׁעוּר רִאשׁוֹן שֶׁל חֲרָטָה,
בַּאֲוָשָׁה קַלָּה, אוֹ גְּנִיחָה,
יוֹצֵא מִן הַחֶדֶר, אֶל הַחֲרָדָה
הַבָּאָה.
החרטה אינה מתבטאת בדיבור ברור אלא ב"אוושה" או "גניחה", ביטויים כמעט חייתיים, הממשיכים את הממד הזאבי של השיר. היציאה מן החדר מסמלת מעבר ממרחב מוגן למרחב פתוח ומאיים יותר, אך גם מעבר מתמימות לאשמה. החרדה אינה חד פעמית אלא "הבאה", כלומר חלק מרצף מתמשך של חוויות.
בקריאה כוללת, השיר מציג את הילדות כמרחב שבו נוצרת תודעה ראשונית של אשמה, חרדה ותשוקה, בתוך הקשר משפחתי שאינו חד משמעי. דימוי הזאב אינו רק איום חיצוני אלא כוח פנימי, הפועל בתוך הזמן עצמו ובתוך נפש הילד. כך נרקמת זהות ראשונית שאינה נשענת רק על הגנה הורית, אלא גם על מפגש מוקדם עם חוויות של שבר, חרטה ופחד, אשר ילוו את התודעה גם בהמשך דרכה.
מן האימה אל הכניעה: התפרקות העצמי מול דמות מגוננת ומאיימת כאחד
השיר "כיפה איומה" ממשיך ומעמיק את המרחב הנפשי שנרמז בשיר הקודם, אך הפעם מתוך תנועה חדה יותר בין אימה לבין רוך, בין התפרקות לבין חיפוש אחר הגנה. כבר בפתיחה נבנה דימוי טעון של תודעה המצויה על סף, בין שינה לערות, בין פנים לחוץ:
כִּיפָּה אֲיוּמָה
אַחֲרֵי שַׁעֲרֵי אֵשׁ רְדוּמָה,
עַל סַף מַחֲשָׁבָה, יוֹצֵאת
אֶל הַלַּיְלָה, לְיַלֵּל בֵּין
עֵצִים עֲבוֹתִים, וּפְנִימִיּוּת
זְאֵבִית קוֹרַעַת לְאַט
אֶת הַחֹשֶׁךְ מֵעַל פָּנַי.
ה"כיפה האיומה" מופיעה כמעין מעטפת או תקרה נפשית, שמאחוריה "שערי אש רדומה". זהו מרחב טעון, שבו האש אינה פעילה אך נוכחת, ממתינה. התודעה יוצאת "על סף מחשבה", כלומר עוד לפני ניסוח ברור, אל הלילה, ושם היא "ליילל" – פעולה חייתית, פרימיטיבית, הממשיכה את הממד הזאבי. ה"פנימיות הזאבית" אינה חיצונית בלבד, אלא כוח פנימי הקורע את החושך, כלומר מנסה לחשוף, אך גם פוצע תוך כדי כך.
המעבר מן החוץ אל הפנים מתרחש בבת אחת, כאשר הדוברת ממקמת את עצמה בתוך המיטה, מרחב שאמור להיות מוגן ורך:
בְּתוֹךְ הַמִּטָּה, בְּרַכּוּת מְכִילָה,
רָאִיתִי אֵיךְ הַכֹּל זוֹחֵל
אֵלֶיךָ, סָגוּף וּמוֹוֵתֵר,
הניגוד בין "ברכות מכילה" לבין תנועת הזחילה יוצר תחושת אי נחת. גם בתוך המרחב המוגן מתרחשת תנועה של התקרבות, אך זו אינה זקופה או בטוחה, אלא "זוחלת", "סגופה" ו"מוותרת". העצמי מתואר כמתכווץ, נכנע, מאבד את עמידתו.
הפנייה אל הדמות השנייה, שאליה "הכל זוחל", הופכת במהרה למעין טקס של הכנעה והודיה:
מוֹדֶה לְפָנֶיךָ, עֵינֶיךָ
מוֹדֶה לְרַגְלֶיךָ, לְיָדֶיךָ,
לְאָזְנֵי הַקֶּשֶׁב הַגְּדוֹלוֹת,
החזרה על "מודה" מדגישה יחס של התבטלות כמעט מוחלטת. הגוף כולו מתפצל לאיברים של הדמות האחרת – עיניים, רגליים, ידיים, אוזניים – וכל אחד מהם זוכה להכרה ולהודיה. זוהי מערכת יחסים שבה האחר נתפס כשלם, ככולל, ואילו העצמי מתפרק לכדי תנועה של התמסרות.
עם זאת, בתוך ההתמסרות הזו מופיעה גם הבטחה או קביעה מרגיעה:
מוֹדֶה לְעֵינֶיךָ שֶׁרוֹאוֹת
נְכוֹנָה, שֶׁעַכְשָׁיו אֲנִי
יֶלֶד, וְאֵין מִתְעַלֵּל.
כאן מתגלה ליבה של התנועה הנפשית בשיר. הדוברת מבקשת להיאחז במבטו של האחר כמי ש"רואה נכונה", כלומר מעניק פרשנות מתקנת למציאות. בתוך מבט זה היא יכולה להיות "ילד", ובכך להשתחרר מהגדרת "מתעלל". עולה האפשרות כי החוויה הקודמת של אשמה או של כוח פוגעני מתהפכת, והזהות מתעצבת מחדש דרך מבטו של האחר.
אולם גם כאן המתח אינו נפתר לחלוטין. אותה דמות שאליה פונה הדוברת היא בו זמנית מקור של הקשבה והבנה, אך גם מוקד שאליו היא זוחלת, סגופה ומוותרת. כך נוצרת מערכת יחסים מורכבת, שבה ההגנה כרוכה בהתמסרות, והיכולת להיות "ילד" מותנית בוויתור על עמידה עצמאית.
השיר מציג אם כן תהליך שבו הזהות האישית מתפרקת ונבנית מחדש בתוך קשר טעון עם דמות אחרת. האימה הפנימית, המתוארת דרך הדימוי הזאבי, אינה נעלמת אלא עוברת טרנספורמציה דרך המפגש עם האחר. בתוך תנועה זו מתגלה זהות שאינה יציבה או אחידה, אלא תלויה במבט, בפרשנות וביכולת להחזיק יחד פחד, כניעה ותקווה להגנה.
מן לידה פצועה לתיקון עדין: הגוף האבהי כמרחב של שבר ואיחוי
השיר "שושנת יעקב" מציב במרכזו את דמות האב כמרחב ראשוני של היווצרות, אך גם של כאב ושבר. בניגוד לשירים הקודמים, שבהם בלטו אימה, חרדה או התפרקות, כאן מתפתחת תנועה מורכבת יותר, שבה הזיכרון הפצוע כרוך גם באפשרות של רוך, הגנה ואיחוי. כבר בפתיחה מתוארת חוויה של קרבה אינטימית, כמעט אידילית:
וַאֲנִי בְּחֵיקוֹ הָיִיתִי שׁוֹשַׁנָּה
צָהֳלָה וְשִׂמְחָה,
נוֹשֶׁמֶת נִפְלָאוֹת הַגַּן,
הדוברת מתוארת כ"שושנה" בחיק האב, דימוי של יופי, עדינות וחיות. "נפלאות הגן" מעצימות את התחושה של מרחב ראשוני מוגן, כמעט גן עדן פרטי, שבו הזהות מתהווה מתוך קרבה והרמוניה. אולם כבר בשורות הבאות מתגלה עומק נוסף, שבו הקרבה אינה רק רגשית אלא גם כרוכה בזיכרון ובזהות כתובה:
בֵּין סִתְרֵי כִּיסָיו מוֹצֵאת
אֶת שְׁמִי כָּתוּב בִּמְתִיקוּת,
השם, סמל לזהות, נמצא "בין סתרי כיסיו" של האב, כלומר בתוך גופו או עולמו הפנימי. הזהות האישית אינה נפרדת אלא נטועה בתוך האחר, כמעט חבויה בו. עם זאת, אותה מתיקות נושאת עמה גם ממד מורכב יותר, כאשר הזיכרון מתואר כמשושי ומוביל אל שבר:
בְּמִשּׁוּשֵׁי זִכָּרוֹן, נוֹגַעַת
בַּשֶּׁבֶר הַסּוּרִי אַפְרִיקָאִי
בַּסֶּדֶק שֶׁבּוֹ הוּא יוֹלֵד אוֹתִי,
השבר הסורי אפריקאי, מושג גיאולוגי של קרע עמוק באדמה, הופך כאן לדימוי של מקור החיים עצמו. הלידה מתרחשת מתוך "סדק", כלומר מתוך קרע, ולא מתוך שלמות. כך מתברר כי עצם היווצרות הזהות כרוכה בכאב ראשוני, בשבר שממנו נובעת החיים.
התמונה מתעצמת כאשר האב מתואר כמי שמדמם בתוך תהליך זה:
מִתּוֹךְ וֶרֶד סָמוּי עֲדַיִן
זָב אֶת דַּם חַיָּיו.
הוורד, דימוי חוזר של יופי וחיים, כרוך כאן בדם, כלומר בפצע ובהקרבה. האב אינו רק מקור חיים אלא גם מי שנפגע בתהליך הנתינה. כך נבנית מערכת יחסים שבה האהבה והכאב אינם ניתנים להפרדה.
בהמשך השיר מתרחש מעבר אל מצב תודעתי אחר, עמוק ואפל יותר:
בִּמְצוּלַת חֹשֶׁךְ, עַכְשָׁיו אֲנִי
שׁוֹשַׁנַּת עֲמָקִים, רוֹאָה
אֶת סוּסֵי נְשִׁימָתוֹ חָגִים
מֵעָלַי בַּתְּכֵלֶת הַגְּבוֹהָה,
לְגוֹנֵן.
הדוברת כבר אינה אותה שושנה בחיק האב, אלא "שושנת עומקים", כלומר דמות הנמצאת בעומק, אולי בתוך תודעה מורכבת יותר. למרות המרחק, נשימתו של האב עדיין נוכחת, מתוארת כ"סוסים" החגים מעליה, דימוי של כוח, תנועה והגנה. ההגנה אינה ישירה עוד, אלא מתווכת, מרוחקת, אך עדיין פעילה.
השיר נחתם בתמונה של איחוי, אך גם של פרידה:
בְּחוּטֵי הַכְּאֵב הַחַי
שֶׁל גּוּפוֹ, אָבִי,
מְאַחֶה לִי שִׂמְלַת מֶשִׁי,
עוֹטֵף וְעוֹזֵב, מְנוּחָם.
האיחוי נעשה "בחוטי הכאב", כלומר הכאב עצמו הופך לחומר שממנו נוצרת הגנה חדשה. "שמלת המשי" מסמלת רוך, יופי ועידון, אך היא נוצרת מתוך פצע חי. האב עוטף, אך גם עוזב, והעזיבה מלווה בנחמה מסוימת. זהו רגע שבו ההגנה מתחלפת בהתרחקות, והזהות האישית נותרת עם סימני האיחוי.
השיר מציג אפוא תנועה שלמה מן היווצרות בתוך קרבה אינטימית, דרך גילוי השבר והכאב שביסוד הקשר, ועד לאפשרות של תיקון שאינו מבטל את הפצע אלא נשען עליו. דמות האב מתפקדת בו זמנית כמקור חיים, כפצע וככוח מאחה, והזהות האישית נרקמת מתוך מכלול זה, שבו יופי, כאב והגנה שזורים זה בזה באופן עמוק ובלתי ניתן להפרדה.
סיכום ומסקנות
הקריאה בשלושת השירים פורשת מרחב נפשי צפוף ואינטנסיבי, שבו הזהות האישית אינה מתעצבת מתוך רצף יציב או התפתחות ליניארית, אלא מתוך תנועה מתמדת בין כוחות סותרים של קרבה ואיום, של פצע והגנה, של התפרקות ואיחוי. חוויית הילדות, המופיעה שוב ושוב במרכז השירים, אינה מתוארת כזיכרון נוסטלגי אלא כזירה ראשונית שבה נרקמים דפוסים עמוקים של תחושה, אשמה, תלות וגעגוע, הממשיכים לפעול גם בהמשך.
דמות האב, החוזרת בווריאציות שונות, מתגלה כמוקד טעון במיוחד. היא אינה מתייצבת כדמות חד משמעית של סמכות או של הגנה בלבד, אלא כישות מורכבת שבתוכה כרוכים יחד כוח פוגעני וכוח מרפא. לעיתים היא מעוררת אימה או כניעה, ולעיתים היא מעניקה אפשרות של תיקון, של ראייה נכונה ושל עטיפה מחודשת. בתוך כך נוצר מבנה רגשי שבו הזהות האישית אינה עומדת מול האחר אלא נוצרת דרכו, נקרעת בו ונאחה באמצעותו.
הדימויים הגופניים החזקים, מן הזאב ועד השושנה, מן השבר הגיאולוגי ועד חוטי הכאב, מעצימים את התחושה כי מדובר בזהות שאינה רק תודעתית אלא גופנית, כמעט קמאית. הזיכרון אינו מופיע כייצוג מופשט אלא כחוויה חיה, נושמת, נוגעת ומכאיבה. גם פעולות פשוטות לכאורה, כמו הפיכת קערת חלב או זחילה אל דמות אחרת, נטענות במשמעות עמוקה, ומצביעות על רגעים ראשוניים שבהם מתגבשת תחושת העצמי.
בתוך מכלול זה מתבלטת שירה שאינה מבקשת ליישב מתחים אלא להחזיק בהם. אין ניסיון להכריע בין כאב לבין ריפוי, בין תלות לבין עצמאות, אלא להראות כיצד הם מתקיימים יחד באותו מרחב נפשי. דווקא מתוך ההכרה במורכבות זו מתאפשרת תנועה עדינה של שינוי, שבה הפצע אינו נעלם אך מקבל צורה חדשה, ולעיתים אף הופך לחומר שממנו נארג מגע של רוך והגנה.
כך נבנית שירה שבה הזהות אינה יעד אלא תהליך מתמשך, הנע בין עומק לאור, בין זיכרון לגוף, בין האחר לבין העצמי. בתוך תנועה זו מתגלה קול פואטי המצליח לגעת ברבדים ראשוניים של חוויה אנושית, ולהעניק להם ביטוי מורכב, טעון ועמוק.
