רקע: אתגרי ההשכלה בהטמעת יצירות זרות
סופרי תנועת ההשכלה ביקשו להעשיר את התרבות העברית ביצירות המופת של תרבות המערב, אך נתקלו בבעיה יסודית: יצירות אלה הכילו ערכים אתיים ונורמות חברתיות שלא היו מקובלים בחברה היהודית. הפתרון שאליו פנו הסופרים היה "ייהוד" או "גיור" של היצירות הזרות, כלומר עיבוד והסתגלות שאפשרו להעתיקן מתרבות המקור לתרבות העברית.
בראש ובראשונה, ריככו סופרי ישראל תיאורי פריצות שנמצאו בתרבות המערב, ובמיוחד בתרבות הגרמנית. דוגמה לכך ניתן למצוא ב"מסעות בנימין השלישי", החיקוי הפארודי ל"דון קישוט" של סרוונטס, שבו אין כלל תיאורי זימה ואהבהבים.
הפילגש כמקרה בוחן לזיקה יוונית-עברית
יהודה ליב גורדון (יל"ג) הביא ראיה לשונית וחיצונית כאחד לטענה שהמילה "פילגש" מקורה ביוונית ולא בעברית, בניגוד לדעתו של הבלשן יוליוס פירסט. הטיעון הלשוני נשען על זרותה של המילה המרובעת "פילגש" בעברית, שכן האות "קסי" ביוונית אינה קיימת בעברית. הטיעון החיצוני ביסס את הטענה על הנורמות החברתיות השונות: אצל היוונים היו הפילגשים "עושות מעשיהן בפרהסיא ולא התבוששו", בעוד שאצל העברים, אפילו בתקופת האבות שבה הפוליגמיה הייתה מקובלת, הדבר לא היה פרוץ באותה מידה. מסקנתו של יל"ג הייתה שהפילגש שייכת לעולמם המתירני של היוונים, ושיקולים דומים הנחו אותו בבואו "לייהד" יצירות מתרבות העולם.
מדוע לא מיהרו סופרי ישראל לתרגם?
על אף ההכרה הברורה בצורך בשאיבה מסיבית מהתרבות הכללית, סופרי ישראל בני המאה התשע עשרה לא מיהרו לתרגם יצירות מופת. הסיבות לכך היו אחדות: קהל היעד, קומץ משכילים, ידע לקרוא את היצירות בשפת המקור ולא נזקק לתרגום; ההיקף המצומצם של הקהל לא הצדיק את המאמץ וההוצאה הכרוכים בתרגום ראוי; נשבו בשדה הספרות העברית הלכי רוח לאומיים שדרשו יצירות מקור בשפה עברית ועם תוכן יהודי. כמו כן, הנורמות הניאו-קלאסיות שרווחו בתקופה לא ראו פגם אתי חמור בהשמטת מקור היצירה, ולכן העדיפו הסופרים לנכס יצירות מתורגמות כאילו ממקור ישראל באו.
ה"ייהוד" היה אפוא המוצא הטבעי והמתבקש ביותר: הוא אפשר לסופר העברי להסתמך על אוצרות הספרות הכללית תוך הלאמתם, לראות בנוסח העברי עיקר ובמקור הלועזי קליפה, ולעסוק בפרובלמטיקה יהודית מבלי להמציא ז'אנרים, גיבורים ועלילות מחדש.
יל"ג וחדשנותו הספרותית
יל"ג הקדים את דורו גם בהיכרות עם הספרות האנגלית, בזמן שרוב משכילי ישראל שאבו את השראתם מן התרבות הגרמנית. האנגלית נותרה "ספר חתום" בפני רוב סופרי ישראל, שיידיש קירבה אותם באופן טבעי לתרבות הגרמנית. עם זאת, יל"ג עקב אחרי הספרות האנגלית המתהווה, וכפי שעולה מפלייטוניו, היה מודע ל"דניאל דירונדה" של ג'ורג' אליוט ולמשמעות מעמדה של אנגליה עבור יהודים כבנימין דיזראלי ומשה מונטיפיורי.
בין חידושיו של יל"ג בספרות העברית ניתן למנות: האפוס הפארודי, הסיפור הקצר, הפלייטון ומענייני דיומא, והמונולוג הדרמטי. כולם ז'אנרים אירופיים שיל"ג "ייהד" ו"עיבר" סמוך לבריאתם בתרבות המערב. בזכות פעולתו הספרותית, לא פיגרה עוד ספרות ישראל אחרי ספרות המערב אלא בשנים ספורות.
"קוצו של יוד" כ"ייהוד" של "הרחק מן ההמון הסואן"
הפואמה המפורסמת של יל"ג "קוצו של יוד" (1876) אינה אלא "ייהוד" של רומן תומס הארדי "הרחק מן ההמון הסואן" (1874). בין שתי היצירות ניתן לזהות קווי דמיון רבים ומובהקים שאינם מקריים:
קווי דמיון הנובעים מרוח התקופה: שתי היצירות הן סיפורים ריאליסטיים המתרחשים בפאתי העולם האנגלי והיהודי; שתיהן בנויות במבנה של מעגלים קונצנטריים סביב הגיבורה האישה; שתיהן רומזות לסיפורי המקרא; ושתיהן יצירות של פמיניזם מתון, שבהן האישה שומרת על כבודה אך מגלה שאינה יכולה בלי כתף תומכת של גבר.
קווי דמיון ישירים המעידים על זיקה ממשית: הגיבורה הראשית בשתי היצירות נקראת "בת-שבע" (בת-שוע של יל"ג היא אחד משמותיה של בת-שבע); שתי הגיבורות מתייתמות ו"נזרקות" לים החיים ללא הכשרה; בשתיהן נישאת הגיבורה לגבר נבל שאינו אוהב אותה ושאינו מתאים לה מבחינה מעמדית; בשתיהן מחזר אחריה גבר אציל נפש המוכן לפדותה; ובשתיהן טובע הבעל הנבל בים ומעגן את אשתו.
שמות הגיבורות ובני משפחותיהן נושאים משמעות סמלית של כוח וחולשה כאחד. שם משפחתה של בת-שבע אצל הארדי מבטא גם שורשיות וגם בדידות, ואצל יל"ג שם "בת חפר" מרמז הן לעצמאות והן לחרפה עתידה.
גם עיצוב הדמויות הגבריות מקביל: האיש הטוב שמבקש לשאת את הגיבורה מתפצל אצל הארדי לשתי דמויות (האיכר בולדווד והרועה גבריאל אוק), ואילו יל"ג מצמצם אותן לדמות אחת (פאבי) בשל הנורמות של "הרחוב היהודי". הבעל הנבל בשתי היצירות הוא ממוצא פלבאי, שמו נושא משמעות אירונית, והוא רואה באשתו קניין שניתן למכור.
ההבדל העקרוני: הסוף הטרגי מול "הסוף הטוב"
ההבדל המשמעותי ביותר בין שתי היצירות נעוץ בסיומן. אצל הארדי הסיפור מסתיים ב"סוף טוב": בת-שבע נישאת לגבריאל אוק המושרש, והחברה האנגלית שמחה לראות בכך. אצל יל"ג, לעומת זאת, בת-שוע נדונה לעגינות עולמים ולגסיסה ארוכה ומבישה. הבחירה הזאת אינה מקרית: ל"סוף טוב" כסופה של בת-שבע יש הגיון בחברה האנגלית, היושבת קבע על אדמתה, אך לא בחברה היהודית התלושה משורש. יל"ג מבכה את ההזדמנות שהוחמצה להעלות את העם ממצבו האומלל, ואת כישלונה של ההשכלה להביא גאולה ממשית.
סיכום: הייהוד כאמצעי אמנותי ואידיאולוגי
"ייהודה" של יצירה זרה שימש את יל"ג לא רק כ"שבלונה" ספרותית מוכחת, אלא גם כדי ליצור אמינות ודמיון למציאות. מחמת הזהירות הרבה שנהגה ביהדות בעניינים שבצנעה, לא יכול היה יל"ג לשכפל את עלילות האהבים של גיבורי הארדי, ולכן הלל אצלו אינו הולל ופוחז כפרנק טרוי, כי מנהגיו של טרוי זרים ל"רחוב היהודים".
הסוף הטרגי של "קוצו של יוד", בניגוד ל"סוף הטוב" של הארדי, משקף אמת עמוקה: במציאות היהודית, סוף טרגי הוא סביר והגיוני יותר. כפי שניסח זאת ביאליק, "האנחה היהודית הידועה מייהדת אפילו שירי עגבים איטלקיים": עם המעבר מן המרחבים הפתוחים של דרום אנגליה לסימטאות הצרות של וילנא, נצבעו גיבוריו של הארדי ושלל מוטיביו בצבעים קודרים, צבעיה של אומה דלה ונרדפת.
מקור
שמיר, ז. (2002). האנחה היהודית הידועה מייהדת אפילו שירי עגבים איטלקיים. גג: כתב-עת לספרות, 6, 41-53.
