חוויות הילדות וההתבגרות כזרע לאקטיביזם
ליבת המחקר מתמקדת באופן שבו נרטיבים אישיים של נשים דתיות בישראל מעצבים את זהותן האקטיביסטית. הסיפורים האישיים של ארבע עשרה נשים דתיות, אורתודוקסיות וחרדיות, מצביעים על כך שחוויות משמעותיות שחוו בילדותן ובנעוריהן היוו נקודת מוצא להתפתחות תודעה ביקורתית ולהתמסרות לעשייה ציבורית. אירועים אלו, שנחוו לעיתים כטראומות או משברים, עיצבו את האופן שבו המשתתפות תפסו את העולם ואת מקומן בו. הם הפכו לגורמים מניעים, שדרבנו אותן לפעול מתוך תחושת עוול או דחף פנימי לשינוי.
המתח בין האישי לקהילתי: סיפורי מאבק וצמיחה
סיפורים רבים הצביעו על כך שהאירועים המחוללים התרחשו בזירה האישית־משפחתית או הקהילתית. כך למשל, רחל, אישה חרדית בת ארבעים, חוותה התמוטטות כלכלית של משפחתה ונאלצה בגיל צעיר לקחת אחריות על אחיה ולפנות לגורמים ממסדיים כדי לקבל סיוע. היא פעלה בנחישות מול מוסדות המדינה תוך שהיא נאלצת לשרוד, להילחם ולמצוא פתרונות מחוץ למערכת התומכת המסורתית.
נאומי, גם היא חרדית, סיפרה כיצד חלומה ללמוד רפואה התנפץ לנוכח התנגדות משפחתה וקהילתה. הבחירה שלה ללמוד בסמינר נשים, כנגד רצונה, היוותה עבורה סימן ברור לכך שדתיותה הפכה למחסום שמנע ממנה לממש את עצמה. היא מתארת תחושת כליאה בתוך מערכת חברתית חונקת שדחקה אותה לתפקידים נשיים מסורתיים. תחושות אלה הולידו בה בהמשך חיים של פעילות להעצמת נשים בנסיבות דומות.
רונית, שפועלת במאבק נגד זנות, סיפרה כיצד עזבה את בית הספר בעקבות התנגדות מנהליה לפעילות ההתנדבותית שלה. ההחלטה האישית הזו ביטאה אקט של התנגדות למוסכמות ולאכיפה של סולידריות מעל ציות עיוור.
רות, אישה אורתודוקסית, בחרה להתגייס לצבא בגיל שבו החלטה כזו הייתה נדירה מאוד בחברה הדתית. היא מתארת כיצד שירותה בצה"ל לווה בתמיכה הורית, אך גם בהתאמה מוחלטת לציפיות החברתיות כאשר נישאה בגיל צעיר. היא מוסיפה כיצד הדמות של שכנה שפעלה רבות לעזרה לאחרים, השפיעה עליה עמוקות והניעה אותה לבחור בנתיב של עשייה למען האחר.
האירועים הציבוריים כמעצבי זהות
נשים אחרות זיהו את שורשי האקטיביזם שלהן באירועים שהתרחשו בזירה הלאומית־ציבורית. כך למשל, איילת, אישה חרדית ואם לארבעה, תיארה כיצד חוותה את פינוי גוש קטיף בגיל ההתבגרות כאירוע טראומטי ומטלטל. היא התנגדה אישית לפינוי והשתתפה בפעולות מחאה, כולל מחאה מתוקשרת בחידון התנ"ך מול ראש הממשלה. ההתנסות הזו הפכה אותה לדמות מוכרת והגבירה את המודעות שלה לפוליטיקה ולצורך בהשפעה. גם החשיפה לאירועי טרור במהלך לימודיה בירושלים והמאבק על שוויון בזכויות תלמידות פריפריה לעומת תלמידות ממרכז העיר חיזקו את תחושת השליחות שלה.
רונית תיארה את הקיץ של ההתנתקות כתקופה של פעילות מסיבית, שבה לא הפסיקה להשתתף באירועים, הפגנות ויוזמות. עבורה, ההתנתקות הייתה טריגר ברור להתעוררות פוליטית ומחויבות לאקטיביזם.
ללי, שנולדה בצרפת, זכרה כיצד בהיותה ילדה צעירה על כתפי אביה צעקה ברחובות עם ניצחון השמאל הסוציאליסטי. עבורה, זה לא היה רק רגע פוליטי, אלא חוויה של שייכות ושל תחושת תקווה חדשה למשפחתה המהגרת.
רות, שכבר הוזכרה קודם, תיארה כיצד מגיל צעיר מאוד גויסה על ידי משפחתה לפעילויות פוליטיות ולבחירות. עבורה, מעורבות פוליטית הייתה טבעית, עוד לפני שהייתה לה יכולת משפטית להצביע.
הדינמיקה של זהות אקטיביסטית: המודל הארבע־רכיבי
החוקרות מציגות מודל תיאורטי בשם "מודל ארבעת הפנים של נרטיבים אקטיביסטיים", המחבר בין ממדי העבר וההווה, ובין המרחב האישי והציבורי. המודל מדגיש את הדרך שבה חוויות חיים משמעותיות מקודדות בזיכרון, מקבלות משמעות מחודשת בחיים הבוגרים, ומעצבות את הזהות הפוליטית. הנרטיב האישי הופך לכלי שמסביר את המעבר בין משבר לטראנספורמציה. הוא מאפשר חיבור בין העבר להווה, בין הפנימי לחברתי.
בניגוד לתפיסה הרווחת המגדירה זהות אקטיביסטית כזהות קולקטיבית, המחקר מראה שכאשר הביוגרפיה הפרטית מתנגשת עם אירוע חברתי משמעותי בגיל צעיר, זהות אקטיביסטית נטמעת בהגדרת העצמי. זה מסביר מדוע נשים אלה ממשיכות לפעול גם לנוכח עלויות אישיות כבדות לאורך שנים. אצל רבות מהן, טריגר לאקטיביזם היה אירוע טראומטי שניתץ את האמון בעצמן או בסביבתן. הנרטיב האישי התהווה כאמצעי לריפוי, להתמודדות ולגיבוש משמעות מחודשת לעבר ולבחירות ההווה.
זהות פוליטית ואקטיביזם: קשר דו־כיווני
המחקר גם עוסק בקשר המורכב שבין זהות פוליטית לפעולה אקטיביסטית. חלק מהמרואיינות דיווחו שהיו בעלות תודעה פוליטית מגיל צעיר, והאירועים שפגשו אותן רק חיזקו את המחויבות. אחרות סיפרו כי דווקא האקטיביזם הקדים את הזהות הפוליטית, שהתפתחה עם הזמן כתוצאה מהפעולות עצמן והצלחותיהן. כך, האקטיביזם הפך לכלי שבאמצעותו הן בנו לעצמן זהות פוליטית ברורה ובוגרת.
סיפורם של ההורים, ובפרט ההשפעה של דמויות הוריות בעלות עמדות פוליטיות, עלה גם הוא כחלק ממנגנוני התפתחות הזהות האקטיביסטית. תמיכה הורית נתפשה כמסייעת לפיתוח העצמי, בעוד שדיכוי חברתי או משפחתי עורר תגובת נגד והפך לתמריץ לפעולה.
מגבלות המחקר והמלצות להמשך
המחקר, על אף עומקו, מבוסס על מדגם מצומצם של ארבע עשרה נשים דתיות בישראל, ולכן אינו ניתן להכללה גורפת. עם זאת, חשיבותו נובעת מהיותן של המשתתפות פעילות מרכזיות ומובילות בתחומן, כך שניתן ללמוד דרכן על תופעה רחבה יותר. ייחודיותה של החברה הישראלית, שבה הגבולות בין הפרטי לציבורי מיטשטשים לנוכח אירועים פוליטיים תכופים ורוויי עוצמה, הופכת את המקרה הנחקר לייחודי, אך כזה שכדאי להשוותו בהמשך לעולמות חברתיים אחרים.
החוקרות ממליצות להרחיב את היריעה למחקרים כמותיים שיעסקו במבחן השפעת הנרטיב על זהות אקטיביסטית, ולהרחיב את ההתמקדות למגזרים אתניים ודתיים נוספים, כולל נשים חילוניות, ערביות, עולות מחבר העמים ויוצאות אתיופיה. כמו כן, נדרש מחקר שיבחן גברים דתיים הפעילים בזירה הציבורית, כדי להבין את ההבדלים המגדריים בתהליך ההתפתחות האקטיביסטי.
סיכום: האישיות האקטיביסטית כנרטיב מתמשך
הממצאים מדגישים עד כמה תהליך הפוליטיזציה מושפע לעומק מחוויות חיים מוקדמות, אישיות וציבוריות. הזהות האקטיביסטית איננה רק תגובה לרגע מסוים, אלא חלק ממסע חיים שנבנה מנרטיבים אישיים טעונים, אשר מקבלים צורה ומשמעות דרך פרשנות מחודשת של העבר. הנשים שהשתתפו במחקר הפכו את הסבל, הדיכוי והמשברים לאמצעי העצמה אישית וחברתית, ודרכם מצאו את קולן האישי ואת מקומן בחברה.
מקור
Makaros, A., & Blit-Cohen, E. (2022). Personal Narrative as Shaping the Activist Identity of Religious Women in Israel. Journal of International Women's Studies, 23(1), 140-155.
